מנטורינג לעובדים מקבוצות מגוונות: איך בונים תוכנית שבאמת פותחת דלתות
מנטורינג יכול לעזור לעובדים מוכשרים להתקדם גם כשאין להם את הקשרים, הביטחון או ההיכרות עם הכללים הלא כתובים בארגון. אבל איך בונים תוכנית שלא מסתיימת בכמה פגישות קפה? שרית בן שימול מסבירה איך לבחור מנטורים, ליצור התאמות נכונות ולמדוד אם משהו באמת השתנה.
תארו לעצמכם ישיבת הנהלה שבה עולה השאלה מי מתאים לקידום. מנהל אחד אומר: "יש לי מישהי מצוינת בצוות, אבל היא עדיין לא מספיק בולטת". מנהלת אחרת מציעה עובד שכולם מכירים, כי הוא יודע להציג את עצמו, מדבר בישיבות ויש לו קשר טוב עם האנשים הנכונים. שניהם מוכשרים. אבל רק לאחד מהם הייתה הזדמנות ללמוד איך מתקדמים בארגון הזה.
זו בדיוק אחת הסיבות שאני אוהבת לדבר עם מנהלים על מנטורינג לעובדים מקבוצות מגוונות. לא כי העובדים האלה צריכים שמישהו יציל אותם, ולא כי חסר להם כישרון. לפעמים חסרה להם גישה למידע, לאנשים ולהזדמנויות שעובדים אחרים מקבלים כמעט בלי לשים לב.
כשאני מדברת על מנטורינג, אני מתכוונת לקשר מקצועי מתמשך שבו אדם מנוסה עוזר לעובד או לעובדת להבין את סביבת העבודה, להתמודד עם אתגרים ולפתח יכולות וקשרים. השאלה המעניינת מבחינתי היא לא רק איך מוצאים מנטור טוב, אלא איך מוודאים שהקשר הזה באמת משנה משהו.
למה מנטורינג לעובדים מקבוצות מגוונות דורש חשיבה אחרת?
נחשוב על עובדת שהיא הראשונה במשפחה שלה שהגיעה לתפקיד ניהולי. היא מקצועית, אחראית, מקבלת משובים טובים. אבל היא לא יודעת שמקובל בארגון לבקש להשתתף בפרויקטים רוחביים כדי להתקדם. אף אחד לא הסביר לה את זה.
או על עובד להט"בי שלא מרגיש בנוח לשתף פרטים אישיים במקום העבודה. בזמן שאחרים יוצרים קשרים בשיחות לא פורמליות, הוא עסוק בשאלה כמה מעצמו בטוח לו להביא לחדר.
יש גם עובדים עם מוגבלות שמוצאים את עצמם מחוץ להזדמנויות פשוט מפני שאיש לא חשב על התאמות נגישות, עובדים מבוגרים שמרגישים שמסלולי הפיתוח מכוונים לצעירים, ועובדים מרקעים תרבותיים שונים שלא תמיד מכירים את כללי המשחק הלא כתובים.
המשותף להם אינו חוסר יכולת. לפעמים זו העובדה שהדרך להתקדמות לא נגישה לכולם באותה מידה.
אני פוגשת את הנושא הזה גם דרך העבודה שלי עם ארגונים וגם כאמא גאה לבן טרנסג'נדר. אני יודעת כמה משמעותי לפגוש אדם שלא מניח מראש מה מתאים לך, אלא שואל מה אתה רוצה להשיג ואיך הוא יכול לעזור לך להגיע לשם.
אבל יש כאן תנאי חשוב: מנטורינג לא יכול להחליף טיפול באפליה, בהטיות או בחסמים ארגוניים. אם הארגון לא נותן לעובדים מסוימים הזדמנות להתמודד על תפקידים, שיחה טובה עם מנטור לא תפתור את הבעיה.
לכן אני רואה במנטורינג חלק מתהליך רחב יותר של ניהול מגוון בארגון, ולא פתרון שעומד בפני עצמו.
איך בונים תוכנית מנטורינג שאפשר באמת להפעיל?
לא צריך להתחיל עם תוכנית ענקית, עשרות משתתפים ומצגת מרשימה להנהלה. אפשר להתחיל בקבוצה קטנה, ללמוד מה עובד ולשפר. מה שחשוב הוא להחליט מראש מה התוכנית אמורה לאפשר.
1. מגדירים איזה חסם רוצים להסיר
לפני שבוחרים מנטורים, כדאי לשאול מה קורה בארגון. האם עובדים מקבוצות מסוימות כמעט לא מגישים מועמדות לתפקידי ניהול? האם עובדים חדשים מתקשים לבנות קשרים מחוץ לצוות שלהם? האם יש פער בין ביצועים טובים לבין קבלת הזדמנויות מקצועיות?
כל תשובה מובילה לתוכנית מעט אחרת. עובד שזקוק להיכרות עם הארגון צריך ליווי שונה מעובדת שמתכוננת לוועדת קידום.
הייתי מתחילה בשיחות עם עובדים, בבדיקת נתוני קידום ובהקשבה למנהלים. לא כדי להחליט מה חסר לעובדים, אלא כדי להבין מה הם עצמם מתארים כחסם.
2. בוחרים מנטורים לפי יכולת ללוות, לא לפי תפקיד בכיר
מנהל בכיר הוא לא בהכרח מנטור טוב. לפעמים דווקא מנהלת בדרג ביניים, שיודעת להקשיב ולתת משוב ברור, תוכל לעזור הרבה יותר.
מנטור טוב צריך לדעת לשאול שאלות, לשתף בניסיון שלו בלי להפוך אותו למתכון היחיד להצלחה, ולהכיר בכך שהחוויה שלו בארגון עשויה להיות שונה מאוד מזו של העובד שהוא מלווה.
כדאי גם להכין את המנטורים לתפקיד. למשל, לתרגל איך מגיבים כשעובד מספר על הערה פוגענית בישיבה, בלי לבטל את החוויה ובלי למהר להציע לו פשוט להתעלם.
זו מיומנות ניהולית שאפשר לפתח, בין היתר במסגרת ליווי למנהלים בכירים.
3. נותנים לעובדים בחירה אמיתית
אחת הטעויות היא להניח שעובד מקבוצה מסוימת ירצה בהכרח מנטור מאותה קבוצה. עובדת ערבייה לא בהכרח תרצה מנטורית ערבייה. עובד טרנסג'נדר לא בהכרח יחפש מנטור טרנסג'נדר.
חלקם יעדיפו אדם שמכיר חוויה דומה לשלהם. אחרים יעדיפו דווקא מישהו מתחום מקצועי מסוים או מדרג ניהולי שאליו הם שואפים להגיע.
אפשר לתת לעובדים לבחור בין כמה מנטורים, לקיים שיחת היכרות ולאפשר החלפת התאמה בלי צורך להסביר את עצמם.
והכי חשוב, ההשתתפות צריכה להיות מרצון. עובד לא אמור להרגיש שההשתייכות שלו לקבוצה מסוימת מחייבת אותו להיכנס לתוכנית.
4. קובעים מסגרת עבודה ברורה
אני ממליצה להתחיל בפיילוט של ארבעה עד שישה חודשים, עם פגישה אחת לשלושה או ארבעה שבועות. זו הצעה למסגרת ראשונית, לא כלל שמתאים לכל ארגון.
כבר בפגישה הראשונה כדאי להגדיר יעד שאפשר לעבוד עליו. למשל, הכנה להצגת פרויקט מול הנהלה, היכרות עם שני בעלי תפקידים חדשים או בניית תוכנית להתמודדות על תפקיד ניהולי.
חשוב לקבוע גם מה נשאר חסוי בין המנטור לעובד, מה מחייב דיווח לפי הנהלים, ואיך פועלים אם עולה חשש לפגיעה או אפליה. מנטור אינו תחליף לממונה, למנהלת משאבי אנוש או לגורם שמטפל בתלונות.
בסיום כל פגישה אפשר לבחור פעולה אחת קטנה שהעובד רוצה לבצע עד המפגש הבא. לא רשימת משימות שמעמיסה עליו, אלא צעד שהוא עצמו בחר.
מה ההבדל בין מנטורינג טוב לבין עוד תוכנית יפה של משאבי אנוש?
נניח שעובדת מספרת למנטור שלה שהיא רוצה לנהל צוות, אבל לא מזמינים אותה לפרויקטים שבהם אפשר לצבור ניסיון ניהולי.
המנטור יכול לעזור לה להתכונן לשיחה עם המנהלת, לחשוב איך להציג את השאיפות שלה ולתרגל בקשת משוב. הוא גם יכול להסביר איך מתקבלות החלטות על שיבוץ לפרויקטים.
אבל אם מתברר שתמיד אותם עובדים מקבלים את ההזדמנויות, גם כשהאחרים מתאימים, כאן כבר נדרשת בדיקה ארגונית.
זו ההבחנה בין מנטורינג לבין חסות מקצועית, שנקראת גם Sponsorship. מנטור עוזר לעובד ללמוד ולהתפתח. נותן חסות מקצועית משתמש במעמדו כדי להמליץ עליו, להציג את יכולותיו ולפתוח בפניו הזדמנויות רלוונטיות.
שני הדברים חשובים, אבל הם אינם זהים.
בתוכנית טובה אפשר לשלב ביניהם, תוך שמירה על קריטריונים מקצועיים ושקופים. למשל, להבטיח שלכל עובד מתאים תהיה אפשרות להציג מועמדות לפרויקט משמעותי, ולא רק למי שמכיר את המנהל הנכון.
אני אוהבת לחבר את השיחה הזו גם לנושא של הטיות לא מודעות בקבלת החלטות, כי לא פעם האנשים שמקבלים את ההחלטות באמת מאמינים שהם בוחרים באופן הוגן. הם פשוט לא תמיד רואים מי נשאר מחוץ לחדר.
איך יודעים אם תוכנית המנטורינג עובדת?
לא הייתי מסתפקת בסקר שבו שואלים אם המשתתפים נהנו מהפגישות. זה נחמד, אבל זו לא המטרה המרכזית.
הייתי בודקת כמה דברים: האם המשתתפים הצליחו להתקדם ביעדים שבחרו? האם נוצרו קשרים מקצועיים חדשים? האם יותר עובדים מרגישים שהם יודעים למי לפנות לגבי התפתחות מקצועית? והאם חל שינוי בנגישות להזדמנויות קידום?
אפשר לשלב משוב איכותני עם מדדים ארגוניים לאורך זמן. חשוב להשוות בזהירות, כי קידום תלוי גם במשרות שהתפנו, בוותק ובגורמים נוספים. תוכנית מנטורינג לבדה לא מוכיחה מה גרם לשינוי.
צריך גם להיזהר באופן איסוף המידע. לא כל עובד רוצה לחשוף זהות מגדרית, נטייה מינית, מוגבלות או פרטים אישיים אחרים. מדידה צריכה לכבד פרטיות, להיעשות בהסכמה כשנדרש, ולא לאפשר זיהוי של משתתפים דרך קבוצות קטנות.
ואם מגלים שהתוכנית לא עזרה מספיק? לא מחפשים מי אשם. שואלים מה לא עבד: ההתאמה, ההכשרה, זמינות המנטורים או העובדה שהחסם נמצא בכלל בתהליך הקידום.
שאלות נפוצות על מנטורינג לעובדים מקבוצות מגוונות
מה עושים אם עובד אומר שהוא לא רוצה להשתתף בתוכנית שמיועדת לאוכלוסיות מגוונות?
מכבדים את הבחירה שלו. אפשר להציע תוכנית פתוחה לכל העובדים, עם מענה מותאם למי שזקוק לו. לא צריך לבקש מעובד להצהיר על זהות אישית כדי שיוכל לקבל ליווי מקצועי.
האם המנטור חייב להגיע מאותה קבוצה כמו העובד?
לא. ניסיון חיים משותף יכול להיות יתרון, אבל הוא לא התנאי היחיד להתאמה טובה. הייתי בודקת את תחום המומחיות, איכות הקשר, יכולת ההקשבה וההעדפה האישית של העובד.
מה עושים כשהמנטור הוא גם המנהל הישיר?
אני מעדיפה שתהיה אפשרות למנטור שאינו המנהל הישיר. קשה לדבר בחופשיות על קשיים מקצועיים כאשר האדם שמקשיב הוא גם זה שמעריך את הביצועים שלך. אם אין אפשרות אחרת, חשוב להגדיר גבולות ברורים בין שני התפקידים.
אפשר להפעיל תוכנית כזו גם בארגון קטן?
בהחלט. לא חייבים מחלקת משאבי אנוש גדולה. אפשר להתחיל עם כמה זוגות של עובדים ומנטורים, או להיעזר במנטורים מחוץ לארגון. העיקר הוא שיהיו יעדים ברורים, זמן מוגדר למפגשים ואדם שאחראי לבדוק איך התהליך מתקדם.
אם אתם שוקלים להקים תוכנית כזו, הייתי מציעה להתחיל דווקא משיחה עם חמישה עובדים שלא תמיד נשמעים בדיוני הקידום. לשאול אותם איזו הזדמנות מקצועית היו רוצים לקבל, ומה עומד בדרכם היום.
יכול להיות שתגלו שמנטורינג הוא בדיוק מה שחסר. ויכול להיות שתגלו שצריך קודם לשנות משהו בדרך שבה הארגון מחלק הזדמנויות. שתי התשובות חשובות. ואם תרצו לחשוב יחד איך מתרגמים את הממצאים לתהליך עבודה, אפשר לקבוע איתי שיחה.
שרית בן שימול
יועצת לגיוון והכלה · אמא גאה לבן טרנסג׳נדר
מלווה מנהלים וארגונים בפיתוח מנהיגות מכילה, בהתמודדות עם דילמות ובבניית סביבת עבודה שמאפשרת לעובדים שונים להתפתח.
סדנת ניהול מגוון · ליווי מנהלי משאבי אנוש · יצירת קשר
מאמרים נוספים שאולי יעניינו אותך
- יום הזיכרון הטרנסי בארגון: איך מציינים את 20 בנובמבר ברגישות ובאחריותבכל שנה, ב-20 בנובמבר, מציינים את יום הזיכרון הטרנסי. אבל איך ארגון יכול להתייחס ליום שעוסק באובדן ובאלימות בלי להפוך אותו לעוד פעילות בלוח השנה? שרית בן שימול מסבירה מה כדאי לעשות, ממה להימנע ואיך לנהל שיחה שמכבדת גם את מי שלא רוצה להשתתף.
- איך מדווחים על אפליה בעבודה? למי פונים ומה עושים כדי שהתלונה תטופלחושבים שהופליתם בעבודה אבל לא יודעים למי לפנות? מה כדאי לתעד, איך מגישים תלונה בתוך הארגון או מחוצה לו, ומה עושים כשחוששים מהתגובה של המנהל? שרית בן שימול מסבירה איך מתחילים לפעול בלי להישאר לבד עם החשש.
- להיות בן ברית בעבודה: איך עומדים לצד עובדים להט"בים גם כשלא נוחמישהו זורק בדיחה על עובד להט"ב, כולם צוחקים, ואתם מרגישים שמשהו לא בסדר. מה עושים עכשיו? להיות בן ברית בעבודה זה לא רק לתמוך בשוויון, אלא לדעת מתי להתערב, מה להגיד ואיך לעזור בלי לקחת למישהו אחר את הבמה.
