יום הזיכרון הטרנסי בארגון: איך מציינים את 20 בנובמבר ברגישות ובאחריות
בכל שנה, ב-20 בנובמבר, מציינים את יום הזיכרון הטרנסי. אבל איך ארגון יכול להתייחס ליום שעוסק באובדן ובאלימות בלי להפוך אותו לעוד פעילות בלוח השנה? שרית בן שימול מסבירה מה כדאי לעשות, ממה להימנע ואיך לנהל שיחה שמכבדת גם את מי שלא רוצה להשתתף.
יום הזיכרון הטרנסי בארגון הוא לא הזדמנות להרים כוסית, להזמין הרצאה מעוררת השראה או להצטלם ליד שלט צבעוני. זה יום שמוקדש לזכרם של אנשים טרנסג'נדרים שאיבדו את חייהם כתוצאה מאלימות על רקע זהותם או ביטוים המגדרי. יש בו כאב, ויש בו גם הזדמנות לדבר על האחריות שלנו כחברה וכמקומות עבודה.
אני מגיעה לנושא הזה משני מקומות בחיים שלי. כאמא גאה לבן טרנסג'נדר, וכמי שמלווה ארגונים ומנהלים בתהליכים של גיוון והכלה. אני יודעת כמה משמעות יש למילים שנאמרות, אבל גם לאלו שלא נאמרות. לכן, כשארגון רוצה לציין את היום הזה, אני מציעה להתחיל בשאלה פשוטה: מה אנחנו רוצים שהעובדים ירגישו ויבינו כשהיום הזה יסתיים?
מה המשמעות של יום הזיכרון הטרנסי בארגון?
יום הזיכרון הטרנסי, שמוכר בעולם בשם Transgender Day of Remembrance, מצוין בכל שנה ב-20 בנובמבר. היום התפתח בעקבות הרצח של ריטה הסטר, אישה טרנסג'נדרית שנרצחה בארצות הברית בשנת 1998. מאז הוא הפך למועד בינלאומי שבו זוכרים קורבנות של אלימות אנטי טרנסית ומעלים למודעות את הסכנות שאנשים טרנסג'נדרים עדיין מתמודדים איתן.
כשאני מדברת על היום הזה עם מנהלים, אני מבקשת מהם לחשוב גם על העובד או העובדת שיושבים אצלם בצוות. אולי יש שם אדם טרנסג'נדר שלא שיתף את הסביבה בזהותו. אולי יש אמא לילדה טרנסג'נדרית שחוששת מהעתיד שלה. ואולי יש עובד שפשוט לא יודע כמעט שום דבר על הנושא.
שלושתם יכולים לשבת באותה ישיבת צוות ולשמוע את אותו המסר. אבל כל אחד מהם ישמע אותו אחרת.
בדיוק בגלל זה, ציון היום בארגון דורש רגישות. לא צריך להניח שכל העובדים מכירים את הנושא, וגם לא שכל אדם טרנסג'נדר ירצה לדבר עליו. אפשר לפתוח שיחה בלי להפוך אף אחד לנציג של קהילה שלמה.
איך מציינים את 20 בנובמבר בלי להפוך את הזיכרון לאירוע שיווקי?
אחת הטעויות שאני מזהה בתכנון מועדים ארגוניים היא הרצון לייצר פעילות בכל מחיר. יש תאריך בלוח השנה, אז צריך הרצאה, פוסט, תמונה ומייל לכל העובדים. אבל לא כל יום מצריך את אותה תגובה.
ביום הזיכרון הטרנסי הייתי מציעה לבחור בפעולות פשוטות ומדויקות.
להוציא מסר ארגוני שמסביר את משמעות היום. לא הודעה חגיגית, אלא כמה פסקאות שמספרות למה מציינים את 20 בנובמבר, למי מוקדש היום ומה הקשר בין זיכרון לבין סביבת עבודה בטוחה.
לקיים מפגש למידה קצר למנהלים ולעובדים. אפשר לדבר על זהות מגדרית, על השפה שבה משתמשים ועל הדרך להגיב כשעובד מספר על חוויה של פגיעה. לא חייבים להציג סיפורים קשים או תמונות מטלטלות כדי לעורר מחשבה.
לאפשר השתתפות מבחירה. עובד טרנסג'נדר לא צריך להרגיש שהוא מחויב להגיע למפגש, לספר את הסיפור שלו או לענות לשאלות אישיות. גם מי שבוחר לא להשתתף ראוי לכבוד.
לבדוק מה קורה בשגרה. האם יש בארגון דרך ברורה לעדכן שם במערכות? האם מנהלת יודעת מה לעשות כשעובד מבקש שיפנו אליו בלשון מסוימת? האם עובדים יודעים למי לפנות כשהם חווים פגיעה?
כשאני מנחה את סדנת ניהול מגוון, אני חוזרת שוב ושוב למקרים הקטנים שבהם מנהלים צריכים לקבל החלטה. למשל, עובד שמספר שמישהו בצוות ממשיך לפנות אליו בשם הקודם שלו. האם המנהלת מתייחסת לזה כאל עניין אישי בין שני עובדים, או מבינה שיש לה תפקיד ביצירת סביבת עבודה מכבדת?
זאת בדיוק השיחה שיכולה להתחיל ב-20 בנובמבר ולהמשיך הרבה אחריו.
מה אני מבקשת ממנהלים לבדוק לפני שהם שולחים הזמנה לעובדים?
לפני שמזמינים מרצה או מפרסמים הודעה, אני מציעה למנהלים ולמנהלות משאבי אנוש לשבת יחד לחצי שעה ולשאול מה באמת קורה בארגון שלהם.
נניח שעובדת מספרת למנהלת שלה שבארוחת הצהריים מישהו התבדח על אנשים טרנסג'נדרים. המנהלת עונה: "הוא לא התכוון לפגוע, זה ההומור שלו". העובדת חוזרת לעמדה שלה עם תחושה שאין טעם לדבר על זה שוב.
עכשיו דמיינו שאותו ארגון מפרסם ב-20 בנובמבר הודעה מרגשת על כבוד לכל אדם. מה העובדת הזאת אמורה לחשוב?
אני לא מצפה ממנהלים לדעת לענות על כל שאלה. אני כן מצפה שתהיה להם נכונות להקשיב, לעצור התנהגות פוגענית ולברר מה נדרש כדי לתקן. לפעמים דווקא המשפט "אני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף, אבל אני רוצה לשמוע" מאפשר שיחה שלא הייתה מתרחשת אחרת.
במאמר שלי על הומופוביה וטרנספוביה במקום העבודה אני עוסקת בדיוק ברגעים שבהם פגיעה מתחפשת לבדיחה. יום הזיכרון הוא הזדמנות טובה לחזור ולבחון איך מגיבים לרגעים כאלה.
בארגונים שרוצים להעמיק, אפשר לשלב את הנושא במסגרת הכשרת צבעי הקשת, שעוסקת בהבנה ובכלים לעבודה עם מגוון זהויות. כך השיחה לא נשארת תלויה בתאריך אחד.
שאלות נפוצות על יום הזיכרון הטרנסי בארגון
שרית, אין אצלנו עובדים טרנסג'נדרים. למה שנציין את היום הזה?
קודם כול, לא תמיד אתם יודעים מי נמצא אצלכם בארגון ומה עובר עליו בבית. יכול להיות שיש עובד שלא שיתף בזהותו, או הורה לילד טרנסג'נדר. אבל גם אם אין, שיח על אלימות, כבוד וביטחון אישי הוא לא עניין שרלוונטי רק למי שנפגע ישירות. הוא חלק מהאופן שבו אנחנו מתייחסים לאנשים.
יש אצלנו עובד טרנסג'נדר. כדאי לבקש ממנו לספר את הסיפור שלו?
לא הייתי מתחילה משם. אפשר לשאול באופן פרטי אם הוא מעוניין להיות מעורב, בלי להפעיל לחץ ובלי לצפות שיסכים. אם הוא אומר שלא, מכבדים את הבחירה. האחריות להסביר לעובדים על היום הזה היא של הארגון, לא של העובד הטרנסג'נדר.
מה עושים אם מישהו אומר שזאת פוליטיקה ושלא צריך להכניס את זה לעבודה?
אני מציעה לא להיכנס מיד לוויכוח. אפשר לומר: "אנחנו לא מבקשים מכולם לחשוב אותו דבר. אנחנו כן אחראים לכך שכל עובד יוכל להגיע לעבודה בלי לחוות השפלה או אלימות". זאת הבחנה שמאפשרת למנהל להגדיר ציפיות להתנהגות מקצועית בלי לדרוש הסכמה על כל עמדה.
אפשר להזמין הרצאה ביום הזיכרון הטרנסי, או שזה לא מתאים?
בהחלט אפשר, בתנאי שהתוכן מותאם לאופי היום. הייתי בוחרת מפגש שמאפשר ללמוד, לשאול שאלות בכבוד ולהבין מה אפשר לעשות אחרת בעבודה. לא מופע בידורי ולא פעילות שמבקשת מהמשתתפים לצאת עם חיוך בכל מחיר. כדאי גם להכין את העובדים מראש לתוכן שעשוי להיות רגיש.
ומה קורה בארגון ב-21 בנובמבר?
זאת השאלה שאני אוהבת להשאיר בחדר. כי יום הזיכרון הטרנסי מסתיים, אבל העובדים חוזרים למשרד, לישיבות, לקבוצות הוואטסאפ ולשיחות ליד מכונת הקפה.
כאמא לבן טרנסג'נדר, אני חושבת על המשמעות של הידיעה שיש מי שיתייחס אליו בכבוד גם כשאני לא נמצאת לידו. וכיועצת לארגונים, אני יודעת שאפשר להפוך את הרצון הזה להתנהלות מעשית: מנהלת שמתערבת כשצריך, צוות משאבי אנוש שיודע לתת מענה, ועובדים שמבינים שהם לא צריכים להסכים על הכול כדי להתייחס זה לזה באנושיות.
אם אתם מתכננים לציין את 20 בנובמבר, אני מזמינה אתכם לשוחח איתי על מפגש שמתאים לארגון שלכם. נוכל לחשוב יחד על התוכן, על הרגישויות ועל מה שכדאי להכין מראש. ואולי השאלה הראשונה שלנו תהיה דווקא מה כבר קורה אצלכם היום, כשעובד מבקש שיראו אותו כפי שהוא.
שרית בן שימול
יועצת לגיוון והכלה · אמא גאה לבן טרנסג׳נדר
מלווה ארגונים, מנהלים ומשפחות בשיחות על זהות מגדרית, שייכות ויצירת סביבה מכבדת.
הכשרת צבעי הקשת · הרצאת אמא גאה · יצירת קשר
מדריך חינם להורים
10 המשפטים לרגע שאחרי שהילד יצא מהארון
חמישה משפטים שתמיד עוזרים, וחמישה שעדיף להחליף - מתוך מה שלמדתי בדרך הקשה כאמא. להורדה חינם, בלי הרשמה.
מאמרים נוספים שאולי יעניינו אותך
- איך מדווחים על אפליה בעבודה? למי פונים ומה עושים כדי שהתלונה תטופלחושבים שהופליתם בעבודה אבל לא יודעים למי לפנות? מה כדאי לתעד, איך מגישים תלונה בתוך הארגון או מחוצה לו, ומה עושים כשחוששים מהתגובה של המנהל? שרית בן שימול מסבירה איך מתחילים לפעול בלי להישאר לבד עם החשש.
- להיות בן ברית בעבודה: איך עומדים לצד עובדים להט"בים גם כשלא נוחמישהו זורק בדיחה על עובד להט"ב, כולם צוחקים, ואתם מרגישים שמשהו לא בסדר. מה עושים עכשיו? להיות בן ברית בעבודה זה לא רק לתמוך בשוויון, אלא לדעת מתי להתערב, מה להגיד ואיך לעזור בלי לקחת למישהו אחר את הבמה.
- מנטורינג לעובדים מקבוצות מגוונות: איך בונים תוכנית שבאמת פותחת דלתותמנטורינג יכול לעזור לעובדים מוכשרים להתקדם גם כשאין להם את הקשרים, הביטחון או ההיכרות עם הכללים הלא כתובים בארגון. אבל איך בונים תוכנית שלא מסתיימת בכמה פגישות קפה? שרית בן שימול מסבירה איך לבחור מנטורים, ליצור התאמות נכונות ולמדוד אם משהו באמת השתנה.
